לגזור ולשמור:

מאמר חשוב ומעניין של רון בן ישי

המתאר המקסימלי של מלחמה כזו, להערכת אגף המודיעין, חוזה אפשרות של מתקפה כוללת עלינו משטחן של סוריה ולבנון ביחד. אולי גם עזה תצטרף. במלחמה כזו תונחת אש תלולת-מסלול מאסיבית — מאות, אולי אלפי רקטות, טילים, מרגמות וארטילריה מדי יום — על העורף האזרחי והצבאי בישראל. במקביל, על הקרקע, ינסו כוחות קומנדו סוריים לבצע מחטפי-שטח בגולן ובחרמון, ויחידות הכוח המיוחד של חיזבאללה ינסו לחדור ליישובים ולבצע פיגועים מכל הסוגים באזור הגבול.

בין אם יתממש התרחיש המקסימלי הזה או מתארי מלחמה אחרים, קשים פחות, שבהם סוריה ועזה יהיו מחוץ למשחק — צה»ל צריך להיות מסוגל לבלום מתקפת-פתע ולעבור למתקפה, שתאפשר לו לסיים את הלחימה בזמן הקצר ביותר האפשרי, במינימום נזק ואבידות בצידנו ובתוצאות צבאיות ומדיניות שירתיעו את חיזבאללה, את הסורים ואת חמאס מליזום לחימה נוספת במשך זמן רב. כמה שנים לפחות. זו בעצם משמעותו העדכנית של המונח «הכרעה», על פי תפישת הביטחון מבית היוצר של ברק ואשכנזי.

בצה»ל התגבשה דעה חד-משמעית, כי הדרך המהירה והזולה להתגבר על איום הנשק תלול המסלול היא באמצעות תקיפה. ליתר דיוק — בצה»ל מעדיפים «תמהיל» של הגנה פסיבית לאוכלוסייה האזרחית, עם הצטיידות מאסיבית בחימוש ואמצעי תקיפה. ההגנה האקטיבית היא מנקודת ראות צמרת צה»ל בעדיפות שלישית. לכן,

גם את הסוללות הראשונות של «כיפת ברזל» רוצים בצה»ל להציב סביב בסיסי חיל-האוויר ומתקנים חיוניים, ולא סביב יישובים.

למאמר שלם:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3917566,00.html

רון בן ישי בלבנון, אחרי המלחמה

Реклама